זמן קורונה.
משהו במציאות מכריח קצת להתכנס פנימה. להעריך את הטוב שיש לנו. לחשוש אולי לאבד את המובן מאליו. לחזור למשהו הבסיסי הזה שנשחק במציאות המודרנית. להתכנס כל בית אב סביב מדורת השבט שלו.
המטבח הפך למוקד מרכזי יותר משהיה קודם. הוא נהיה הכרח, לפעמים עונש וגם נחמה. מקום לזיכרונות ולתשוקות יותר מתמיד. כי אין דבר בחוץ.
ופחות הצצות למטבח של השכנים. יותר ניסיונות שחזור של זכרונות וחזרה לשורשים.
ההתכנסות פנימה הביאה אותי לעסוק בכיסונים.
לפני שהטורטליני והדים-סאם נהפכו לסמל בילוי במסעדה, הם היו פשוט כיסונים.
כיסון, כמו רחם המכילה את המלית. מן המצרכים הזמינים. עקרת הבית צרה את הכיסונים, וממלאת אותם בבא ליד, בזמין עכשיו, להאכיל את בני ביתה. ואולי דווקא מלאכת הצורפות של יצירת הכיסונים, היא ההופכת אותם לביטוי לאהבה, ומנחמת אותנו בחום ידי המבשלת.
ברוסיה הקרה, הכיסונים הפכו לדרך הישרדות. לקראת החורף, היו בתי האב מתכנסים למלאכת יצירת הכיסונים. מילוי בשר, תפוחי אדמה, או פירות יער. התחמשות לקראת החורף. מכל הניתן היו צרים אותם- הפלמיני והורניקי, ומקפיאים על עדן החלון שהיה משמש כמקפיא. צנצנות של ריבות וחמוצים היו נערמות להן במחסן לימים הקשים, מבטיחות להאכיל לשובע את הפיות הרעבים בימים הקפואים.
כדלות המצרכים, כך שפע השמחה והנחמה למראה קערת ורניקי מנצנצים מחמאה, מלאים בדובדבנים, טבולים בשמנת החמוצה.
בביתי מעולם לא הכינו כיסונים. ספוגה בתרבות הרוסית, ובסיפורים על סבתי וסבי שלא זכיתי באמת להכיר, חלמתי על הורניקי הממולאים דובדבנים כאילו הם היו חלק מביתי, וחשבתי על סבתי, עמלה על הכיסונים, לשמח את בני ביתה הדרים בדירת קומונה, חצי מרתף, לשמח בבצק רך ופריך, מתפוצץ בפה.
זמן קורונה, והתכנסתי פנימה כדי לשחזר זכרונות לא לי. אך הם שלי.
ידיי, שכאילו נזכרו במשהו מוכר, הפיקו מהניסיון הראשון תכשיטים קטנים, ממולאים דובדבנים חמצמצים עזי צבע, טבולים בסירופ של עצמם.
ילדיי טועמים ונלהבים, והם לא יודעים, שהם אוכלים זכרונות משוחזרים, של טעם חמוץ- מתוק ממכר, ממש כמו החיים.
