כשאיסטנבול ווינא נפגשים
Sharon and Shlomo

מכירים את זה שאתם חוצים כביש ופתאום מוצאים את עצמכם בעולם שונה לגמרי? ככה הרגשתי כשהגעתי לביתם של שלמה ושרון בפרדס חנה. נסיעה של חמש דקות מביתי מובילה אותי היישר ליקום מקביל; יקום שבו הכל מתנהל על מי מנוחות, באמונה שלמה שכך או אחרת הכל יהיה בסדר, לכן אין שום טעם להשתתף במרוץ החיים  שנכפה עלינו. ואילו ניטיב לעשות אם רק נשב על הכורסא ונעשה את מה שהלב אומר באותו הרגע. לא יודעת מה איתכם, אצלי גם הלב וגם הראש תמיד אומרים לי לרוץ. ממשימה למשימה, מתסכול להישג, תמיד לדבר הבא. אז התמזל מזלי והזדמן  לי לפגוש אנשים קצת שונים ממני, כדי להזכיר לי שלא חייבים תמיד להשתתף במרוץ. הצטיידתי במצלמה (בשביל הפוזה), ובסמארטפון (כדי לצלם באמת) והופעתי בביתם של שרון ושלמה בפרדס חנה בבוקר יום שישי.

סיפרו לי ששרון מכינה מאפים טורקיים מבצק פילו אורגינל, שלמדה להכין מחמותה הטורקייה. שרון עצמה, אם תהיתם, היא בכלל ממוצא אוסטרי;  אוסטרית שמכינה מאפים טורקיים. אבל את כל אלו שכחתי ברגע שנכנסתי לביתם. למה? כי בית הבית של שלמה ושרון פשוט לא דומה לאף בית שראיתי. לא יכולתי להפסיק לבהות בקירות, הסיטארים בפינה, בקבוקי הזכוכית בקיר,המכניסים אור, ויופיין של קרני השמש החודרות מבעד לחלון המטבח והמאירות את המטבח הקסום. האמת, רציתי גם לצלם לכם את השירותים, כי אפילו הם היו משהו מדהים. אבל פחות מתאים, נכון? אני מתפכחת לאיטי, שרון רוקחת משהו במטבח, ועל שולחן הסלון מופיעות עוגיות חמות וגם תה נענע. על השולחן במטבח כבר נח לו מגש מלא מאפים קטנים ומפתים. ושלמה? משרה אווירה של רוגע ושלוות עולמים מהכורסה שבסלון. "איך אתם עושים את זה?" אני שואלת. אז פתחנו בשיחה על תורת ימימה (דרך מיוחדת לעשות סדר  פנימי ועבודה עצמית על פי דרכה של ימימה ז"ל), ששלמה מעיד כי היא משנה חיים. דיברנו גם על כך שהאדם התרחק היום מקצב הטבע. לדבריו: "אנשים היום נמצאים במרדף, מנסים לכפות על הטבע ועל עצמם קצב שאינו טבעי. לכל דבר לוקח זמן. אתה לא יכול להאיץ בשתיל לצמוח. זורעים זרע ואז ממתינים. כך בכול."ממתינים או לא, בזמן שקשקשנו הזרעים נזרעו, הבצק התמצק, המליות הוכנו, ושרון קוראת לי לראות איך בכמה תנועות מופלאות ובסבלנות אין קץ היא פותחת את הבצק, ממלאת אותו במילוי ויוצרת שבלולים נפלאים של בורקס טורקי אמיתי שתכף ייכנסו לתנור.

הסבים של שלמה הגיעו לארץ באמצע המאה הקודמת. יום לאחר חתונתם באיסטנבול בשנת 1947 סבו ברח בגפו לארץ ישראל. שנה לאחר מכן הצטרפה אליו כל  המשפחה, כולל הוריו, לרמלה. כך יצא שאביו של סבתו הכין מאפים טורקיים ומכר את מרכולתו בירושלים. שנים חלפו, אביו ודודו של שלמה פתחו מסעדת פועלים טורקית בהרצליה. אמנם שלמה גדל על ברכיהם, אך כמו כל נער, מרד בייעוד שהתוו לו והלך לרעות בשדות זרים ולעבוד במטבחים של מסעדות רבות.

 

מפה לשם, שרון ושלמה נפגשו כשעבדו יחד בבר תל-אביבי והעתיקו את מגוריהם לפרדס חנה. שנים הם הצטופפו במבנה הקטן שמשמש היום כסטודיו של שרון, ובו בזמן הם עמלו במו ידיהם על בניית ביתם ועיצובו; זה שגרם לי להשתהות רבות עוד כשנכנסתי.

והנה, בסוף כולם חוזרים הביתה… ומדי שישי שלמה ושרון מציעים לשכנים לקפוץ לארוחת בוקר טורקית; מאפים שיצאו זה עתה מהתנור, ממש כמו בבית קפה. "תבואי עם הילדים" הם אומרים לי. "אבוא" אני אומרת (ובראש חושבת: "רק שאצליח קודם לצאת מהמרוץ"). רגע, תנו לי מאפים שניים-שלושה. אוכל על הדרך. רגע, תמונה למזכרת. הופ, לרכב. מאחרת.

אם תרצו לטעום ממטעמיהם של שלמה ושרון תוכלו למצוא אותם בדף הפייסבוק "האסם דוכן אוכל". ברוב ימי השישי ביתם גם פתוח במתכונת בית קפה- לשבת, לנשנש ובעיקר לקבל השראה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
Share

הצטרפו למסע שלי בין סירים, מטבחים ואנשים

ההרשמה תוסיף אתכם לניוזלטר שלי. אשלח מפעם לפעם סיפורים ומתכונים, אתם תמיד יכולים להסיר את עצמכם.

* indicates required
דילוג לתוכן