ננה בפרדס חנה
שם, במתחם הקטן הקרוי חצר השוק, פניתי ימינה ושמאלה. כמעט בהיחבא נמצאת "ננה", האתיופית הראשונה שאוכל בה (ואולי גם אתם…) ב'ננה' אני אמצא הרבה מעבר לאוכל. אם יש תרבות, שנראתה לי תמיד הכי רחוקה מביתי שלי, זאת התרבות האתיופית. היא נראתה לי כעומדת בקיטוב מוחלט מהתרבות הרוסית שעליה גדלתי. מעולם לא ביקרתי בבית אתיופי או טעמתי את המאכלים מהמטבח האתיופי. אם כי, חיבבתי מאוד את דקלה – הילדה האתיופית בכיתה, שתמיד הייתה נחמדה אלי, והיה בה יופי מיוחד. אך מעולם לא באמת יצא לי להציץ לעולמה.
פניתי בסמטה, כפי שאמרו לי. את פניי מקבלת אישה אתיופית יפהפייה, ושמה אפרת. בקושי אני מספיקה להציג את עצמי והיא כבר אומרת: יש בינינו הרבה דמיון. דמיון? אני אומרת לעצמי ומהנהנת בנימוס. אבל, כמו תמיד, צוחק מי שצוחק אחרון ובשעה הבאה גיליתי כמה אפרת באמת צודקת.על קפה (תה-נענע למען האמת), אנחנו טוות את חוטי הדמיון…
"ננה"- פירושו באמהרית אמא. כי אוכל זה אמא, וכי זו הזדמנות עבור אחיה של אפרת, שהקימו את המסעדה, לחלוק כבוד לשורשים. כי לפעמים, כילדים, שרוצים להתאקלם ולהיות כמו כולם, הם בעטו קצת בשפה, בתרבות ובאוכל. אולי קצת מתביישים. כמה מוכר לי. נזכרת איך היססתי להזמין חברים הביתה – מה יחשבו על האוכל ועל הרהיטים שעשו עלייה יחד איתנו (ועדיין שורדים בסלון).
ובזמן שאני התינוקת הועמסתי על מטוס לכיוון אחד, והורי נפרדו מהוריהם לעד (כך נראה אז), הוריה של אפרת יצאו גם הם למסע, שלא לומר יציאת מצרים. הם חלמו תמיד לראות את "ירושלים של זהב". כמיהה של דורות על גבי דורות הביאה אותם לעשות את המסע המסוכן מאתיופיה, דרך סודן, לבלות חודשים במחנות פליטים, עם ילדיהם ומעט מפקלאותיהם. כל זאת כדי להגיע ולגלות כמה הם שונים, וכמה קשה עוד יעבדו כדי להרגיש חלק, כדי להרגיש שווים.
שפה – היכולת לשאול, להבין, להתמצא, להרגיש בטוח. הרוסית, האמהרית. זרות. איש לא מבין. מילים ראשונות בעברית. מבטא. לובה מארץ נהדרת. מצחיק? עבודה – היא תמיד קשה. אבל, לפחות, העולים מברית המועצות היו מצוידים לרוב במקצוע נדרש. לעומתם, הוריה של אפרת, כמו מרבית העולים האתיופים, התמחו בחקלאות. הם התגוררו בכפרים באתיופיה , התפרנסו מגידוליהם, עבדו את האדמה. האדמה. היא איננה כשאתה גר בדירה בשיכון עולים, קומה רביעית. לו רק היו נותנים להם פיסת אדמה, הם היו עובדים אותה במרץ ובאהבה, מצמיחים ממנה פירות יפים למחייתם ומחיית אחרים. לו הייתה להם פיסת אדמה חקלאית להצמיח בה, הם היו צומחים בעצמם.
המציאות קבעה אחרת; מה שפירק את הסדר המשפחתי במשפחות אתיופיות רבות. ילדים הפכו למתורגמנים ומתווכים של המציאות להוריהם, שאיבדו את הסטטוס, הסמכות ההורית. ואת הקרע הזה במרקם המשפחתי של רבים כל כך מאיתנו, כולנו חווים.
סטטוס- עולה חדש.
אפרת (שבצניעותה מסרבת להצטלם) היא היום יועצת עסקית עם ניסיון של שנים. היא מושכת גם בחוטים ב'ננה', מאחורי הקלעים, דוחפת את העסק של אחיה חנן ואילן קדימה. לכן, אפרת היא לא רק שווה בין שווים. היא שווה הרבה יותר. בגלל נקודת המוצא. בזכות כוח הרצון האדיר, ובזכות הורים שדחפו למרות הכל. בזכות.
בין לבין החוטים שלנו, חנן עמל בשקט בשקט על המנות שיוגשו היום בצהריים לסועדים. בין לבין הוא מספר על מסע השורשים לאתיופיה, שדחף אותו לחזור למטבח של אמא וגם להציע אותו לאחרים. גם אם נשכחה קצת האמהרית – שפת האוכל תמיד מדברת.
בקלילות לא מודעת הוא מכין את הסירים הגדולים, המלאים בירק הטרי, ומוסיף להם זנגוויל לרוב וגם שום ותבלינים אתיופיים, שדודתו מוכרת בחנות מיוחדת בחדרה.
על פלטת החימום עומדים להם סירים מצוחצחים כמו חיילים, וממתינים לבאי המסעדה – מכל המגוון העדתי שיש לפרדס חנה להציע.
ורוסייה אחת, יושבת עם מגש ענק של אינג'רה חמצמצה ומטבלים מסורתיים 'לא חריפים מדי' (חנן מדגיש). השמש החורפית והחברים החדשים מפצים על הקשיים שדרכם גדלנו. ואנחנו צוחקים. וירושלים של זהב זוהרת. בסך הכול טוב פה, עכשיו טוב.
בואו הביתה, בואו ל'ננה'.
ננה נמצאת ברחוב האורנים 16, פרדס חנה כרכור
סימה את עושה את מה שתמיד חלמנו לעשות, להכניס רגל בדלת השכנים- להציץ, לטעום, לפטפט… ותוך כדי להכיר.
לא שיחות בטלות על ענייני היום היום, אלא מה שבאמת מסקרן אותנו, מה שתמיד רצינו להגיד או לשמוע.
מעולם לא טעמתי אוכל אתיופי, אין ספק שהגיע הזמן😀
תודה רבה סנדרה! איזה כיף! לגמרי הגיע הזמן =)